בסוף כל יום קרן שמש אחרונה מפלסת את דרכה בין ענפי העצים ביער הסמוך לביתי, ממשיכה דרך הגדר,
מוצאת את הפתח בווילון, נעצרת לרגע על עדן החלון, עוטפת את דלעת החרס ובשקט בשקט, נכנסת אלי לסלון, לנשמה.‍
‍היא סורקת אותו, חולפת מצד לצד, נעצרת לרגע לצד הפרחים שעל השולחן, כאילו לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא שוקעת.
קרן שמש חמה ממוקדת, כמו אמן תאורה שלקראת סוף המופע מדליק מעל הבמה פנס נסתר שמאיר בהדרן את השחקן הראשי. ‍
‍מופע מהפנט שסוגר את היום, והקרן, כמו שהגיעה לאט לאט, נעלמת.
‍‍מחר יהיה יום חדש, מחר תהיה שנה חדשה!

יואל שתרוג