דצמבר 1981 היה עבורי קר במיוחד. את הלילות הראשונים שלי בפריז ביליתי בקרוואן של חבר שחנה בקמפינג ביער בולון על שפת נהר הסן.
לא הייתי ערוך לחורף פריזאי, תנור הגז שהיה בקרוואן לא ממש חימם.
התעטפתי בשמיכה עבה, ישבתי לצד שולחן קטן עם נס קפה צרפתי לא טעים במיוחד, מהחלון נפרש נוף מרהיב: יער אירופאי ומרחב ירוק פתוח.
למרות הקור והקפה התפל, לא היה מאושר ממני. כיום בפאתי היער, באחו בין העצים ממוקם מבנה נפלא וחריג בנוף הפריזאי, מוזיאון לואי ויטון.
מי שאחראי לתופעה המופלאה הזו זה האדריכל היהודי פרנק גרי שהשבוע הלך לעולמו.
מאז שנות ה-70 הוא נחשב מהכישרונות הבולטים באדריכלות האמריקאית והבינלאומית,
תכנן בתים רבים בעלי צורות חדשניות ומהפכניות מבחינה טכנולוגית. הוא מרד בכל מוסכמות האדריכלות של התקופה.
מבקרים היללו ואמרו על היצירה שלו:
"זה לא יופי ולא כיעור, אלא תחושת סיפוק מוזרה שאין באף מרחב אחר".
גרי קבע בכך תקדים לעיריות רבות שחיפשו למשוך תשומת לב עולמית באמצעות מבנים מרהיבים.
מוזיאון לואי ויטון, הוא אייקון זכוכית מפוסל, שילוב מעודן של זכוכית, בטון, עץ ופלדה השוכן בקצה המערבי של יער בולון.
ואני עומד למעלה על המרפסת, משקיף אל היער ואל פריז שעוטפת אותו עם מבני זכוכית חדשים.
עוקב אחרי מסלול הזרימה של הסן ומזהה את המקום שבו חנה הקרוואן בו ביליתי את הלילות הקפואים של פריז
עד שנשברתי ועברתי לדירת חדר במרכז העיר.
כן פריז של היום היא לא פריז של שנות השמונים, גם אני לא.
יואל שתרוג
Sous le Ciel de Paris | Edith Piaf | Pomplamoose ft. Ross Garren
