יד הגורל שאבה אותי לצפת. כביש מפותל בהר כנען הוביל אותי לעיר הגבוהה ביותר בארץ, עיר המקובלים.
צפת היא מסתורין, היא אותות ומופתים.
בשבת בבוקר יצאתי לשוטט בסמטאות העיר העתיקה. בתי אבן ישנים, ישיבות, בתי כנסת, זמירות של שבת.
מאחד הרחובות יורדת סמטת המשיח, אומרים שהיא הצרה בארץ 60 ס"מ רוחבה. מקובלי צפת מספרים שממנה ייכנס המשיח אל העיר כשהוא רכוב על חמור לבן.
סבתא יוכבד שהתגוררה בקצה הסמטה, בכל יום (עד יום מותה) ישבה בפתח ביתה לצד שולחן קטן והמתינה לביאת המשיח.
יוכבד כבר מזמן לא איתנו היא נפטרה בשנת 1985 בגיל100, שלט כחול הוצב על קיר ביתה ומספר את סיפורה.
ישבתי על המדרגה העליונה של הסמטה,
רוח נעימה הגיעה מלמטה ואיתה שני אברכים שחזרו מתפילת בוקר וטיפסו אחד אחר השני בסמטה.
כשהגיעו למעלה קמתי ופיניתי להם את הדרך, המבוגר שבהם נעצר לצידי, סידר את הנשימה ופנה אלי "שבת שלום צדיק, הכל בסדר, מה אתה עושה כאן בשבת על הבוקר?" מחכה לו עניתי, אולי היום הוא יגיע.
הוא חייך ואמר "איחרת, המשיח הגיע והוא כבר כאן, הגאולה בדרך והכל עניין של אמונה"
השבוע נפגשתי עם חבר יקר (הרב ישרים) שאלתי אותו: "כבוד הרב, יכול להיות שפספסתי משהו והמשיח כבר כאן",
עם חיוך גדול הוא ענה לי "אל תחפש את המשיח - תהיה אתה המשיח".

יואל שתרוג - אדמה יוצרת